חודש: נובמבר 2017

את אולי חושבת שאת סטודנטית לקראת שנה ג', שנכנסת לחוצה לראיון עבודה, ולכן אולי זה לא הזמן להתנהגות מוחצנת. אבל משום מה, יש מראיינים שמצפים ממך להפגין רגשות עזים בראיון – בעיקר בטחון עצמי ו-passion. כן כן, אני רציני לגמרי.

העניין פה הוא לא להפגין בצורה מוחצנת רגשות מופרזים – את לא שחקנית בטלנובלה. גם לא כדאי לקחת מילולית את הקריטריון מהמאמר הנ"ל, ולדבר בכוונה מהר ובצורה נלהבת. אבל כן כדאי להסביר, קודם כל לעצמך, ואח"כ בראיון, למה את מתעניינת דווקא בקורסי הבחירה/פרוייקטים שבחרת לעשות. גם אם התשובה היא "זה הקורס בחירה שהסתדר הכי טוב במערכת", נסי למצוא דברים שאהבת בו, ונסי להימנע מתשובות לקוניות בסגנון "זרמתי עם מה שהוצע לי" – זה פתח לאובדן נקודות מיותר.

בואי ניקח כדוגמה את המקרה שלי כסטודנט בשנה ג'. תחום העניין העיקרי שלי בתוך מדעי המחשב היה רשתות, ואכן רוב קורסי הבחירה שלי היו בנושא הזה. קורות החיים שלי שיקפו את זה, בעיקר כי הפרוייקט המרכזי שלי בתואר עסק בסימולציה של התנהגות של ראוטרים באינטרנט (הפרוייקטים הללו באוניברסיטת ת"א נקראים "סדנה"). מכיוון שכך, מראיינים שאלו אותי פה ושם שאלות בסגנון "וואלה, רשתות זה נושא מעניין, איך הגעת להתעניין בזה?". לפני שאדגים תשובה מוצלחת, אדגים את התשובה 'הנכונה' והמאוד לא-מוצלחת:

"השותף הקבוע שלי לפרוייקטים, שאני סומך עליו אישית והוא גם סטודנט מצטיין, אמר לי שנראה לו שהוא לוקח סדנה הסמסטר. האמת שזה בקושי הסתדר לי בלו\"ז, אבל ברגע שהוא אמר לי את זה, היה ברור לי שאני מצטרף אליו, מה שהוא לא עושה. במקור הוא בכלל רצה לעשות סדנה באינטליגנציה מלאכותית, אבל לא נכנסנו בבידינג, אז מבחינתו רשתות היתה העדיפות השניה." זה הסיפור האמיתי, שנחשף פה לראשונה 🙂

לחלופין, בואי נחשוב ביחד איך אפשר לענות תשובה קצת יותר מוצלחת, שמכילה רק דברים נכונים ולא יוצרת רושם מוטעה במיוחד. למשל, אפשר לענות: "תמיד התחברתי יותר לצד המעשי בתואר, של תכנות, מבני נתונים וכו', ופחות הוכחות ו-P!=NP. בת"א כל סטודנט צריך לבחור סדנה בתואר, ונוצרה הזדמנות שמרצה שממש נהניתי ללמוד אצלה בסמסטר קודם העבירה סדנה ברשתות, ועוד השותף הקבוע שלי לפרוייקטים גם רצה. כבר קודם היה ברור לי שאני רוצה להיות מתכנת, ולא תיאורטיקן כשאהיה גדול 🙂 אבל זה ספציפית מה שהכניס אותי לנושא של תקשורת, ובגלל שממש נהניתי מהסדנה, שאר קורסי הבחירה שלי בהמשך גם היו בנושא." אני מקווה שתסכימי איתי שהתשובה השניה צפויה ליצור רושם הרבה יותר טוב אצל כל מראיין, במיוחד אם הוא מזדהה עם המאמר שקישרתי אליו למעלה.

עד כה לגבי passion, ועכשיו לבטחון עצמי. גם פה – את לא שחקנית בטלנובלה, ואני לא ממליץ 'לשחק אותה'. הדגשים על שפת גוף מהפוסט בנושא יעשו את רוב העבודה, ואמורים למנוע ממך לשדר חוסר בטחון עצמי מופגן. מה שכן, למי שיש בעיות לחץ (תופעה נפוצה שאין מה להתבייש בה), כדאי לעבוד עליהן לפני תקופת חיפוש העבודה. אני בוודאי לא מומחה לנושא, אבל יכול לפחות להציע לנסות טכניקות הרגעות שונות (אני אישית ממליץ על מדיטציה, אבל מה שעובד בשבילכם – אולי זה?), ובמידת הצורך לעשות הרבה ראיונות דמה עם חברים, עד שרואים ש'העסק זורם'.

למקרה שזה לא ברור, הסינון הזה סביב החצנת רגשות נראה לי, אממ, לא אופטימלי. זאת גם המסקנה הטנטטיבית בשני מקומות שמנסים לערב data בראיונות, פה ופה. וכמובן, נדמה לי שאנשים טיפה יותר מכובדים ממני פירסמו דברים דומים.

יום אחד, אחרי שנשנה ביחד את עולם הראיונות, ניזכר בבדיחות הדעת שפעם מראיינים משום מה התחשבו בזה 🙂 עד אז, לצערי זה מה יש, וכדאי לקחת את זה בחשבון. אני לא מתאפק, וחייב להדגים את זה בעזרת סיפור אישי.

בתקופת הראיונות שלי לקראת סיום התואר, הגעתי לראיון במקום שלא שמעתי עליו יותר מדי, ולכן לא ידעתי אם אני מעוניין להגיע דווקא לשם. כצפוי, בשלב מסוים המראיין שאל אותי איזה נושאים מהתואר מעניינים אותי במיוחד, ועניתי שאני מתעניין ברשתות, בין השאר ב-TCP congestion control. מסיבות שלא היו ברורות לי, המראיין הגיב מיד שהעולם בדרך לרדת מהשימוש ב"פרוטוקולים כמו TCP, ובמקום זה עוברים לפרוטוקולים שמסוגלים להבטיח קצב תעבורה מסוים". לאלו מכם שטרם למדו קורסים בנושא: העמוד שאתם קוראים בדפדפן שלכם ברגע זה, הגיע למחשב שלכם באמצעות TCP, כמו (כמעט*) כל אתר אינטרנט אחר שאי פעם פתחתם. בשעתו, איך שהמראיין אמר את זה, חשבתי לעצמי: "אוקיי, נפתרה הדילמה. אם המנהלים שם עד כדי כך לא מבינים מהחיים שלהם, אני לא רוצה להגיע לשם". הגבתי למראיין ב"הממ, מעניין מאוד", והמשכתי להריץ את הראיון על טייס אוטומטי כשאני רק מחכה שהוא יסתיים. אח"כ, כשהגעתי למאמר אליו קישרתי למעלה, שמציע לסתור דברים נכונים שהמרואיין אומר, התחלתי לחשוב שאולי המראיין השתמש 'בחוכמה' בטקטיקה הזאת. (לאלו מכם שתוהים האם יכול להיות שאני פשוט לא מספיק passionate לגבי TCP congestion control: לצערי, אני חולם על זה בלילה.)

אני חושב שהסיפור הזה מדגים נקודה כללית יותר: יש מראיינים שפשוט לא ילך לכם איתם, ולא באשמתכם. כמו שכתבתי בעבר, לצערנו התהליך העסקי של שכירת מתכנתים היום הוא numbers game עם אחוז שגיאות גבוה. מעסיקים מניחים שיש להם אחוז שגיאות גבוה ולכן הם צריכים לראיין הרבה מועמדים, וגם לכם כדאי להניח שיש להם אחוז שגיאות גבוה ולכן תצטרכו להתראיין בהרבה חברות. אלה פשוט הפרמטרים של המשחק, וכדאי להיערך להם מראש.

שאלות על החברה בסוף הראיון

בנוסף לשפת גוף, יש לך הזדמנות נוספת להדגים כמה את נלהבת (תרגום באדיבות גוגל טרנסלייט של המלה animated, אותה מחפש ג'ואל ספולסקי במרואייניו) בסוף הראיון, כשהמראיינת תשאל אותך אם יש לך שאלות. כפי שכתבתי בעבר – כן, יש לך שאלות, ועוד איזה! 🙂

קודם כל, בואי נסביר למה חשוב לשאול שאלות: בואי נניח שהחברה הכי טובה שלך כבר עובדת באותו מקום, ובדיוק אתמול ישבת איתה לקפה ושאלת כל מה שאפשר לדמיין. עדיין, חשוב לשאול שאלות. הסיבה היא שהמראיינת מצפה שתשאלי שאלות, ואם 'תייבשי אותה', זה יפגע באינטראקציה הבין-אישית. במקום זה, עדיף לשמור על חיוביות.

זה לא קריטי מה בדיוק תשאלי, כל עוד את שואלת משהו על החברה (לא "מה תהיה המשכורת שלי" וכו'), וממשיכה לשמור על אווירה חיובית ולהפגין התעניינות. בנוסף לכך, זאת הזדמנות להראות למראיינת שעשית שיעורי בית, וקראת על החברה לפני הראיון: נסי למצוא דרך להפגין את זה, אפילו עם שאלה בסגנון "הבנתי שהמוצר שלכם עושה ככה וככה, ולכן הלקוחות הם חברות כאלה וכאלה – הבנתי נכון?". רוב המראיינים ישמחו להרחיב על מה המוצר שלהם עושה בתגובה לשאלה כזו.

בהנחה שהמראיינת היא מתכנתת בכירה או ראשת צוות, הגיוני לשאול שאלות בעלות אופי טכני: איך נראה תהליך הפיתוח, באיזה שפות וטכנולוגיות משתמשים, האם יש טסטים אוטומטיים, האם היא יכולה לתת בשלוף פיצ'ר שאת עשויה לעבוד עליו (או פיצ'ר שג'וניור דומה לך עבד עליו בשנה האחרונה), וכו'. מעבר לכך שכדאי לשאול שאלות כי זה מצופה, השאלות הללו הן גם הזדמנות מצוינת לעמוד על טיבה המקצועי של המשרה, ועל כך בפוסט עתידי.

לחלופין, אם המראיין הוא איש לא טכני, למשל מ-HR, עדיין חשוב לשאול שאלות, רק שהן לרוב יהיו על החברה. אפשר לשאול יותר על המוצר שהחברה מוכרת, האם בין הלקוחות יש חברות ידועות, כמה אנשים יש בקבוצת הפיתוח, האם הגיעו ג'וניורים בעבר ומה קרה איתם, וכו'.

השאלה על הג'וניורים שהגיעו בעבר היא הזדמנות טובה להבין מה הסיכוי שתגיעי ו'זה לא יסתדר', וכדאי לשאול אותה גם בראיון עם ראשת צוות, וגם בראיון HR. התשובה האידיאלית מבחינתך היא "בטח, כל שנה מגיעים כמה ג'וניורים, רובם ממשיכים בחברה כמה שנים". זה אידיאלי מכיוון שזאת אינדיקציה שהחברה יודעת לגייס ג'וניורים שמתאימים לחברה הזאת ספציפית, יודעת להכשיר אותם, ויודעת למה לצפות מהם. בפועל, אם אנשים נשארים כמה שנים, זאת אינדיקציה שההתקשרות כנראה היתה מועילה לשני הצדדים – החברה היתה מרוצה מהעובד, והעובד הג'וניור כנראה היה מספיק מרוצה, וכנראה הרגיש שהוא צובר מספיק נסיון כדי לא להחליף עבודה. שימי לב אם את מקבלת תשובות בסגנון "לא, את תהיי הראשונה" – אם יש לך אלטרנטיבות, לא ברור שכדאי להמר על חברה שבחיים לא שכרה ג'וניור, לא בהכרח יודעת למה לצפות, לא בהכרח יודעת איך להכשיר ג'וניור, וכו'. בדומה, כדאי לך 'להוריד נקודות' לחברה אם בעבר הגיעו ג'וניורים, אבל לא בשנים האחרונות, או שהגיעו ג'וניורים, אבל הם לא המשיכו בחברה תקופה משמעותית. המראיינת לא תנדב את המידע הזה, אז אם 'נדלקה אצלך נורה' שאולי יש פה בעיה, נסי לקחת את הדיון לכיוון של מספרים: נסי לשאול בזהירות "אפשר לשאול כמה בערך הגיעו? שניים-שלושה? עשרה?", "ואפשר לשאול כמה מהם עדיין עובדים אצלכם?".

מטבע הדברים, סטארטאפ שקיים רק שנתיים, לא גייס המון ג'וניורים בעבר, ולכן גם הסיכוי שזה לא יסתדר איתו, בגדול, עולה. חלק מהעצות למנהלי סטארטאפים אף מציעות במפורש לשכור עובדים במהירות, ואם לא מסתדר – פשוט לפטר אותם. אבל זאת כמובן צריכה להיות החלטה שלך האם להעדיף סטארטאפ או חברה גדולה, והשיקול הזה צריך להיות רק אחד ממערכת של כמה שיקולים – לא כדאי לפסול מראש חברות קטנות רק בגלל זה… אולי אפילו נדבר על זה בפוסט עתידי.

זהו בינתיים. נתראה בפוסט הבא 🙂

* בשנים האחרונות יש את QUIC, פרוטוקול אחר שגוגל משתמשים בו לחלק מהאתרים שלהם. הראיון היה בערך עשר שנים לפני שגוגל התחילו להשתמש ב-QUIC.

הפוסט פורסם לראשונה באתר של הבלוג ב-The Marker.

אהלן חברים, היום נדבר על עובדה מרתקת שכולנו כמובן נתקלים בה בחיי היומיום, ונוגעת לחיים של כולנו, והיא
e^-2 ≈ 0.1
או בעברית: 10% מהאנשים יצטרכו לעבוד פי שתיים יותר קשה, סתם בגלל שהיה להם מזל רע.

נסביר: יהי קסי משתנה מקרי מתפלג גיאומטרית עם פרמטר p, ותהי פסי התוחלת שלו. אזי
סתאאאם, צוחק איתכם. כאילו, בפוסט יש קצת מתמטיקה, אבל גם אם מדברים על מתמטיקה, אפשר לעשות את זה כמו בני אדם. התאמצתי ממש שהפוסט יהיה כמה שיותר נגיש לכם אוכלוסיית הקוראים שלי. אז בואו הישארו איתי גם כשאני חופר על הסתברויות, בסוף מגיעים לתובנה עמוקה על החיים 🙂

בואו נדמיין אדם שמטיל מטבע, עד שהוא מקבל עץ בפעם הראשונה. הסיכוי לקבל עץ בהטלה ספציפית הוא חצי, ולכן נצפה שנצטרך להטיל את המטבע בערך פעמיים עד שנקבל עץ בפעם הראשונה [1].
אותו הגיון נכון, למשל, גם אם נטיל קוביה שוב ושוב, עד שהקוביה נוחתת על שש. הסיכוי שהקוביה תנחת על שש בגלגול אחד שלה הוא שישית, או אחד-לשש. עכשיו, אם נשאל "כמה פעמים נצפה שנצטרך לזרוק את הקוביה עד שנקבל שש בפעם הראשונה?", התשובה היא "בערך שש פעמים".

ובאופן כללי יותר, אם אנחנו מנסים משהו שוב ושוב עד שאנחנו מצליחים, והסיכוי להצליח בפעם נתונה הוא "אחד ל-X" (למשל: אחד לחמישים ושש), אז נצטרך לעשות בערך X נסיונות בממוצע עד שנצליח בפעם הראשונה (באותה דוגמה: נצטרך בערך חמישים ושש נסיונות עד שנצליח). סבבה? סבבה.
מיטיבות הלכת ביניכן מזהות כמובן את הטענה מקורס מבוא להסתברות: התוחלת של משתנה גיאומטרי עם סיכוי הצלחה 1/n היא n. אבל אם הבנתם עד "סבבה", הכל סבבה.

ותיקות הבלוג כבר בטח רואות לאן אני חותר: נניח שלג'וניור טיפוסי יש סיכוי של אחד-לחמש לעבור ראיון עבודה. כמה ראיונות עבודה בערך הוא יצטרך לעשות? כמובן, בערך חמישה.

ועכשיו, נסבך את העלילה, ונשאל כמה ג'וניורים יצטרכו להתראיין בהרבה יותר מקומות, סתם בגלל שיש להם מזל רע? נניח, כמה ג'וניורים יכשלו בלפחות עשרה ראיונות? שימו לב: אני לא שואל "איזה אחוז מהג'וניורים הם משמעותית פחות טובים מהשאר" – לא. להיפך: אני מניח שכל הג'וניורים באשר הם טובים באותה מידה, ועוברים ראיון באותו סיכוי, אחד-לחמש. ועוד נשים לב שאני שואל "מבין הג'וניורים, שסיכמנו שכולם אותו דבר, כמה נדפקו ממש עם מזל רע וצריכים להתראיין ביותר מפי שתיים חברות מהצפוי?". כלומר, זה לא קצת מזל רע, טיפה לפה טיפה לשם. זה יותר מפי שתיים ראיונות מבאסים ממה שהיינו מצפים.

התשובה היא: בערך עשרה אחוז מהג'וניורים. קל לראות את זה גם אם אתם פחות זורמים עם הסתברויות: אם הסיכוי לעבור ראיון הוא אחד לחמש, כלומר עשרים אחוז, הסיכוי להיכשל בראיון הוא שמונים אחוז, או 0.8. מה הסיכוי להיכשל בעשרה ראיונות?

0.8 * 0.8 * … * 0.8 = 0.8¹⁰ = 0.1073 = 10%

אבל רגע, מי אמר שהסיכוי לעבור ראיון הוא אחד-לחמש? אולי הוא אחד-לעשר? התשובה, במפתיע, היא שזה לא משנה. אם הסיכוי לעבור ראיון הוא אחד-לעשר, אז בגדול נצפה שנצטרך בערך עשרה ראיונות בשביל להצליח. הסיכוי להיכשל בראיון מסוים הוא 0.9, והסיכוי שניכשל בעשרים הראיונות הראשונים הוא

0.9²⁰ = 0.1215 = 12%

והשוס הוא שהסיכוי עצמו כמעט לא משנה כאן – בהנחה שהסיכוי להצלחה קטן מרבע, זה לא משנה מה הסיכוי בדיוק, לפחות 10% מהאוכלוסיה יצטרכו לנסות יותר מפי שתיים פעמים מהצפוי, סתם בגלל שיש להם מזל רע!

למשל, אני מצרף פה טבלה עם סיכויי הצלחה עד אחד-לעשרים:

סיכוי במילים, אחד ל-	מזל ממש רע: פי שניים נסיונות	סיכוי הצלחה עשרוני	סיכוי כשלון עשרוני	סיכוי ליותר מפי שתיים נסיונות מהצפוי
2	4	0.50	0.50	6.25%
3	6	0.33	0.67	8.78%
4	8	0.25	0.75	10.01%
5	10	0.20	0.80	10.74%
6	12	0.17	0.83	11.22%
7	14	0.14	0.86	11.55%
8	16	0.13	0.88	11.81%
9	18	0.11	0.89	12.00%
10	20	0.10	0.90	12.16%
11	22	0.09	0.91	12.28%
12	24	0.08	0.92	12.39%
13	26	0.08	0.92	12.48%
14	28	0.07	0.93	12.56%
15	30	0.07	0.93	12.62%
16	32	0.06	0.94	12.68%
17	34	0.06	0.94	12.73%
18	36	0.06	0.94	12.77%
19	38	0.05	0.95	12.81%
20	40	0.05	0.95	12.85%

מיטיבות הלכת ביניכן בוודאי מזהות את הטענה המתמטית היפה שמתחבאת פה מאחורי הקלעים: אם יש לנו משתנה גיאומטרי עם סיכוי הצלחה 1/n, תוחלת מספר הנסיונות היא n. הסיכוי שנצטרך יותר מפי שתיים נסיונות מזה הוא בערך

(1 – 1/n)²ⁿ ≈ e^-2 = 0.1353

וזה נכון ללא תלות בערך הספציפי של סיכוי ההצלחה, כל עוד n>=4. וכן, אני מעגל 13% ל-10%, תתמודדו 🙂

עכשיו, במבט ראשון זאת נראית כמו טענה די יומיומית – כן, יש אנשים עם מזל רע, ידוע. אני רק לא בטוח שכולם מבינים של-10% מהאנשים יש מזל ממש ממש רע, ברמה שהם צריכים לעבוד פי שתיים יותר קשה מהצפוי. וזה נכון בכל תחום [2]: 10% מהג'וניורים יתבאסו ויחשבו שיש להם בעיה לעבור ראיון, או להשיג ראיון, כשבעצם מה שקרה זה סתם מזל רע. 10% מהדוקטורנטים יחשבו שיש להם בעיה רצינית לכתוב את המאמר הראשון שיתקבל לפרסום, כששוב, זה הכל מזל רע. תחשבו על זה: אם היו בעולם מטילי קוביות מקצועיים, 10% ממטילי הקוביות הג'וניורים היו חושבים שהם לא טובים בעבודה שלהם!

ואת התוצאה הזאת עוד הוכחנו עם הנחות מחמירות: ההגדרה שלנו ל'מזל רע' היא 'יותר מפי שתיים מאמץ ובאסה מהצפוי'. וכמו שאמרנו, כמות האנשים הזאת היא בעצם לפחות 12% ברוב המקרים, שזה יותר מ-10% [3]. מה קורה כששואלים למשל, מה הסיכוי להתאמץ 'רק' 50% יותר מהצפוי ומעלה? התשובה היא שבערך e^-1.5 = 22% מהאנשים יצטרכו לעשות את זה – כמעט רבע מהאנשים!

שימו לב שלא באמת צריך את ההנחה שסיכויי ההצלחה של כולם שווים. מספיק לעבור לשאלה 'מה כמות האנשים שיצטרכו להתאמץ יותר מפי שתיים ממה שצפוי עבורם אישית', ונקבל תשובה דומה.

אגב, אם שואלים כמה אנשים יצטרכו להתאמץ יותר מכמה שצפוי עבורם אישית – לא פי שתיים יותר, אפילו רק טיפה יותר – התשובה היא יותר משליש מהאנשים! [4]

X ~ Geom(p) => P(X > 1/p) = (1-p)^1/p ≈ e^-1 = 37%

המסקנה המתבקשת מהתרגיל המחשבתי הזה היא 'לא להתייאש', ובגלל שזה ברור ואת זה כולם אומרים, לא נראה לי שיש טעם להתעכב עליה.
המסקנה הפחות ברורה, אבל לטעמי יותר חשובה פה, היא שלא כל דבר מבאס שקורה לכם בחיים, קורה בגללכם, בטח כשמדובר בראיונות. Don't get me wrong: כדאי לעצור אחרי כל ראיון, לשאול מה הלך טוב ומה פחות טוב, ולנסות לשפר להבא. אבל ממש לא כדאי לקפוץ למסקנות לגבי הסיכוי שלכם להשתלב בתעשיה אחרי כל ראיון שלא הלך, ובטח ובטח שלא כדאי להגיע לקטעים של האשמה עצמית וכו'.

אמרנו בעבר, ונגיד שוב: ראיונות זה numbers game, וחלק מהזמן הסיכויים יפעלו שלא לטובתכם. נתראה בפוסט הבא, ועד אז may the odds be ever in your favour 🙂

 

[1] התגוננות מראש לדקדקנים מתמטיים סביב הניסוח הלא פורמלי: תוחלת = מה שמייחלים לו = מה שמצפים לו. גם באנגלית: Expected value.

[2] בכל תחום בו אפשר לטעון שהצלחה נראית בערך כמו הצלחה ראשונה בסדרת ניסויי ברנולי בלתי תלויים שווי-התפלגות עם סיכוי הצלחה 1/n, n>=4. בחיי, 15 שנה אחרי שנה א', ואני עדיין לחוץ שיורידו לי נקודות על חוסר פורמליות 🙂

[3] לצרכי הטענה הזו, ברוב המקרים <=> כשסיכוי ההצלחה הוא 1/n , ו-n>=9

[4] מהאנשים עבורם 0.14>p, ואם p לא מהצורה 1/n אז צריך לקחת את הערך השלם של 1/p במעריך. בודק יקר, אני פונה ללב שלך, נגמר לי הזמן במבחן להצדקות פורמליות, אנא גלה רחמים.